הגישור שלי

יום העצמאות 2010. אנחנו נפרדים. האם זה שבר או באמת "חג עצמאות"? ככל הנראה גם וגם.

אני לא יודעת מה להרגיש קודם. כעס. על עצמי. עליו. אי ודאות. חוסר אונים. שברון לב. אכזבה. פתאום עולות המון שאלות. מה נעשה? איך נגדל את הבנות? איך אסתדר לבד? הבנות כל כך קטנות. אין מנוח למחשבות. כל עימות מלווה בהאשמות, בכי או שתיקה. נחשף הכאב, הנקודות הרגישות. החלום ושברו.

ההחלטה

ההרגשה המידית כאשר קורה דבר כזה היא לעשות רע בחזרה. לנקום. לא לוותר. זו הרגשה נורמלית וטבעית. אולם על כל זה גוברת האהבה הבלתי נגמרת לבנות. הרצון להגן עליהן מהכל. הרצון להעניק להן את כל מה שרצינו יחד. ולמצוא את הדרך להמשיך להעניק להן רק לחוד. לא היה לי לרגע אחד ספק ששנינו נמשיך להיות חלק מחיי הבנות.

הדבר שפחדתי ממנו יותר מכל הוא מלחמות בין עורכי דין ללא הידברות והגעה לבית המשפט.

אבי בנותי הציע וגם מצא מגשרת. אני מודה שקצת חששתי וחשדתי. איך יודעים אם היא טובה ומקצועית? מה יקרה אם תיקח את הצד שלו? הייתי כל כך מובסת, מפוחדת וחסרת אנרגיות שהחלטתי לתת לזה צאנס.

תהליך הגישור

הגענו לפגישה ראשונה מלווים בחשש ובהמון מטענים רגשיים. הכל טרי. המגשרת, שהיא גם עורכת דין, מיקדה אותנו. לאחר כל פגישה צצו שוב עלבונות, כאב ופחד. אבל המשכנו בתהליך. פגישות לבד וביחד. אט אט הגענו להסכמות.

עם התהליך הבנתי כי לא משנה מי מצא, מי רצה, מי התכוון ומי עשה. מגשר טוב הוא אדם אובייקטיבי. הוא לא ייתן להכרות או לתחושות לערפל את שיקול דעתו. הוא אדם מקצועי שפוגש זוגות כמונו כל יום.

תהליך הגישור קשה. הוא דורש את מחוייבותם של בני הזוג שנפרדים, לשים בצגד את הכעסים, לכבד, לשמוע ולהגיע להסכמות, תוך שימת הילדים וטובתם במרכז. התהליך מלווה בתהליך רגשי נפשי. תהליך השלמה עם הפרידה. תהליך הבנה שאפשר וצריך להמשיך. ולהסתכל ולהבין גם את הצד השני. ולהבין שמכאן ואילך אנחנו עדיין שותפים. וכך נהיה למשך כל חיינו.

כשיצאנו מהפגישות היתה שתיקה רועמת ותחושה של פגיעה קשה בשני הצדדים. כל אחד הסתגר בעמדתו. כל אחד הגן על עצמו. היה בהשרדות ונכנס למגננה. במצב כזה קשה לשמוע ולכבד.

מסביבנו היו הרבה "מייעצים", שניסו להתערב בתהליך, ולא היה פשוט להתעלם מעצותיהם ולהישאר ממוקדים במטרה – טובת הילדים! לשמחתי שנינו הבנו כי גורמים אלה עלולים לגרום להקצנת עמדות, במקום לפשר ולגשר וזאת למרות שכל אחד מאיתנו היה במקום רגיש ונתון להשפעה בקלות.

לאחר מספר חודשים הצלחנו להגיע לעמק השווה. הגענו למקום בו כל אחד מבין, שעליו לוותר ולבוא לפגוש את האחר באמצע הדרך. שם, במקום זה – כולם מנצחים. אנחנו ובעיקר ילדינו.

הורות משותפת

אני ידעתי דבר אחד: לבנות שלי מגיע לגדול עם שני הורים מעורבים. כשהעליתי את המושג "משמורת משותפת", בן זוגי דאז לא ידע על מה אני מדברת. במיוחד במציאות בה במשך מעל שלוש שנים אני הייתי ההורה הנמצא בבית ומקדיש עצמו לילדים, בעוד הוא היה המפרנס העיקרי, הקם בבוקר לעבודה וחוזר בשעות הערב המאוחרות.

ניסחנו יחד כללים ותנאים לבצע מעבר מדורג למשמורת משותפת. הגרוש שלי היה צריך להסתגל למצב החדש, להתרגל לטפל בבנותיו, לפנות זמן מעבודתו. אני בטוחה שהתהליך היה קשה גם עבורו.

הורות ואחריות משותפת. זה המקום בו שני ההורים יכולים לחיות בו, לגדל את ילדיהם, ובמקביל גם לשרוד כלכלית ואישית. למרות שמגשרים מחוייבים אם את מתעקשת זה ישאר, לי מאוד קשה עם זה כי להבנתי זה לא נכון ולא מקדם אותנו. לחוק הקובע עדיין (בניגוד לאמנת האג לזכויות הילד) את חזקת הגיל הרך (ילדים מתחת לגיל שש עוברים למשמורת האם), ראוי שהם יעודדו ויאפשרו הורות משותפת, בדומה למגמה דומה בבתי המשפט.

אצלינו כבר מעל שלוש שנים מתקיימת הורות משותפת. כזו שכל הורה גרוש או ילד להורים גרושים מאחל לעצמו. הורות משתפת, מכבדת, מתייעצת ומקבלת. הבנות שלנו הן שתי ילדות מאושרות ופורחות. ואי שם בארון, מונח לו, מעלה אבק, הסכם.

אז למה זה לא מובן מאליו במדינת ישראל?

לפני כשנה וחצי הוגשו מסקנות ועדת פרופ' שניט, שהפכו להצעת חוק "הורים וילדיהם". הועדה המליצה על ביטול חזקת הגיל הרך ומתן אחריות משותפת כברירת מחדל. במילים אחרות, הטלת אחריות הורית גם על האב, לצד האם. חובה וזכות כאחד. החריגים יהיו מקרים, כמו חוסר מסוגלות הורית, שמטופלים על ידי הרשויות. רוב ההורים הנפרדים מסוגלים ורוצים לקחת חלק בחיי ילדיהם.

חוק "הורים וילדיהם" יאפשר לאמהות לצאת לעבוד ולהתפרנס, ומצד שני יסדיר את האחריות ההורית על האבות. בזכות המשמורת המשותפת הגרוש שלי ואני מסוגלים להחזיק במשרות מלאות ניהוליות, הדורשות זמן ומחויבות. זמני השהיה השווים מאפשרים לשנינו להיות נוכחים בחיי ילדינו, ולהצליח להתפרנס בכבוד.

נוסף על מסקנות שניט, הוגשו לפני כשנה מסקנות של ועדת פרופ' שיפמן, שמציעה דרך אחרת חדשה המקובלת ברוב מדינות המערב לחישוב דמי המזונות. הרעיון המרכזי הוא, שכאשר הורה אחד משתכר פחות, ההורה השני ישלם לו מזונות עבור הילדים המשותפים, בהתאם לזמני השהות והכנסות שני ההורים. במידה וההורים משתכרים באופן שווה, וזמני השהייה שלהם עם הילדים שווים, לא ייפסקו מזונות. למה? כי כל הורה צריך לפרנס משק בית אחד. במידה וישנם פערים בזמני השהיה ו/או בהכנסה, הפער יתוקן בעזרת הנוסחה, כך שהילדים יוכלו לחיות בשני בתים מתפקדים ולקבל רמת חיים נאותה בשניהם.

אם אתם נמצאים שם בסיומה של דרך אחת משותפת, ובתחילתה של דרך חדשה, אנא נצרו את ה"נשק". תמיד עדיפה פנייה למגשר מוסמך, על-פני עורכי דין, שעלולים לשסע אתכם אחד בשני, וליצור סכסוך ממושך. במידה ואתם מסוגלים להידבר ללא סיוע מגשר, תוכלו למצוא הסכם מוכן להורות משותפת, שנכתב ביוזמת עמותת "הורות משותפת = טובת הילד", ולהעזר בו.

כיום אני תומכת ופעילה גם למען הורים וילדים אחרים, לחקיקת מסקנות שניט ושיפמן, למען שויון הורי ולמען אחריות הורית משותפת. רק חקיקת חוקים אלה תאפשר את השינוי החברתי והתודעתי שיחלחל אט אט, ויאפשר, במיוחד לנו, הנשים, לקום על רגלינו. לפרנס ולקיים חיים אישיים, נוסף על היותנו אמהות. בואו הצטרפו אלי ואל חברותיי וחיתמו על העצומה.

הכותבת היא מנהלת פרויקטים במקצועה, פעילה בעמותת "הורות משותפת = טובת הילד" למען שויון הורי ולמען אחריות הורית משותפת, גרושה ואם לשתיים וממארגנות עצומת הנשים לביטול חזקת הגיל הרך

המאמר פורסם באתר NRG, ובאתר סולחה, הפורטל לגישור ישראלי.

http://www.nrg.co.il/online/28/ART2/652/269.html?hp=28&cat=282