עפריקי - הסיפור המלא

​עפריקי מתוקה שלי, באת אלינו כל כך בהפתעה! מתחילה את הסיפור שלך ושלנו, משפחה מורכבת ומיוחדת שכזאת – מההתחלה.

פרולוג

עברה שנה. עפריקי שלי כבר בת שנה. לכבוד המאורע החלטתי לספר לכם, וגם לעפרי לכשתגדל, את סיפור ההיריון המיוחד. היריון מבורך מאחד ומלכד של פרק ב'; הריון מפתיע מיד לאחר ניתוח לקיצור קיבה.

מיד לאחר הסיפור על איך אני ואבי נפגשנו שתוכלו לקרוא כאן: האביר והעלמה במצוקה, האביר והעלמה צעדו יחד לעבר השקיעה. ומה קורה שם אחרי ה"הם חיו באושר ובקצת פחות עושר"?

פרק א': צעדים ראשונים

אז התחלנו לצאת כמו כל זוג רגיל עם צלקות ענקיות של פרק א', ושני ילדים מכל צד... וגם מאבק משפטי שלא נותן לנו לנשום סדיר. קשר כבד ומסובך. "כדאי שנתקדם לאט אבל בטוח..." חשבתי לי לעצמי. הזמנתי את אבי לחגוג עמנו את חג הפסח והוא הכיר את כל המשפחה שחיבקה וקיבלה אותו בזרועות פתוחות. מהצד נראה כאילו היה שם תמיד. הטבעיות שבה ישב ודיבר והשתלב.

בתוך חודשיים לערך החלטנו לאחד מגורים. נכון. מהר מאד. אבל ככה הרגיש לנו יחד. התכוננו לפנות ולהעביר ציוד, לתת לבנות של שנינו להתרגל לסטאטוס החדש. הקשר זרם על מי מנוחות בין דיון עם פקידת סעד אחת לעורך דין.

פרק ב': הגילוי המרעיש

ככל שהקשר הלך והתהדק, הג'ינסים שלי הלכו והתרופפו. השלתי ממשקלי מעל 20 קילו. אבל הרגשתי חלשה, בחילות תקפו אותי לאחר כל דבר שנכנס לפי, ולמרות שכולם החמיאו לי על הגזרה החדשה, הרגשתי רע.

יום אחד כאשר יובלי שלי רצה אלי לחיבוק הרגשתי משהו שמזכיר לי טיפה את תקופת ההנקה. אני נדרכתי כולי והחלטתי לעשות בדיקת הריון ביתית. הפסים המקבילים הוורודים היו כל כך חד משמעיים ואני נלחצתי. סיפרתי בהתרגשות ובחרדה לאבי. שנינו היינו אובדי עצות. מה נעשה? הקשר אכן מרגיש טוב, אבל הכל כל כך טרי, הכל עמוס ואינטנסיבי אצלנו. הבנות עדיין לא התרגלו לשינוי וכבר נביא להן עוד אחד? וגם חרדה מפני הנושא הבריאותי. איך אסחוב הריון מיד לאחר ניתוח בטן.. האם התינוק יהיה בריא? האם בריאותי תיפגע?

פרק ג': ההחלטה הגורלית

מכיוון שהייתי כבר בשבוע 10 בעת הגילוי, החלטנו להמתין לתור אצל רופא הנשים ולדחות מעט את ההחלטה.

בביקור המעקב חצי שנה לאחר הניתוח אצל הרופאה המנתחת של קיצור הקיבה, אשר לגמרי במקרה נערך ממש בשבוע הגילוי, בישרתי לה את הבשורה. היא מאד לא אהבה את מה ששמעה. היא נתנה לי להבין שזה מאד לא מומלץ ושהיא מגנה את הנושא בתוקף. הרגשתי כמו ילדה נזופה. היא התעקשה להסביר לי רק מה לא בסדר ומה הסיכונים בטון מאד עיקש וקשוח שדחה אותי. מהר מאד התעשתתי והתרחקתי מהגורם השלילי שעשה לי רע. החלטתי באותו רגע שזהו ביקורי האחרון אצל המנתחת ומכאן אני לבד.

לאחר שהרופא אישר שההריון תקין והדופק פועם בחוזקה, ולאחר שפגשתי מספר נשים שחוו הריון מוצלח בשנה הראשונה לאחר ניתוח השרוול, החלטנו שההריון נשאר. לשמחתי הרבה, הדיאטנית המלווה אותי עוד מלפני הניתוח, פירגנה ושמחה בשמחתי. ראתה בכך אתגר ולא נבהלה. הגישה החיובית שלה עשתה לי כל כך טוב והרגשתי שאני בידיים בטוחות. במשך כל ההריון וגם לאחריו המשכתי ועודני ממשיכה להגיע אליה אחת לחודש על מנת לשמור על עצמי ועל בריאותי. הצטיידתי במלאי הכדורים שגדל אף יותר, והשתדלתי לקחת באדיקות את כל מה שנדרש, נחושה להוכיח לכולם שאני יכולה לגרום לזה להצליח.

פרק ד': הריון

ההריון התפתח יפה ומהר. אני הקפדתי על תזונה ככל שיכולתי. הבחילות היו בלתי נסבלות. חשבתי שהבחילות נובעות רק מההריון, אולם לאחריו הבנתי שהן נבעו גם מהשרוול, כי הן המשיכו לפקוד אותי ולעיתים אפילו היום.

דאגנו להשלים במהירות בדיקות גנטיות שלא הספקנו לבצע מראש. בנוסף דאגתי מפאת גילי לבצע בדיקת מי שפיר. לאחר הסקירה הרופא המליץ לנו לבצע בדיקות נוספות של צ'יפ גנטי ואקו לב עוברי. המתנו בקוצר רוח לתוצאות, שהגיעו לשמחתנו תקינות.

הדיאטנית אסרה עלי לרדת במשקל במהלך ההריון ולכן הקפדתי לאכול ככל שניתן בצורה סדירה וטובה. ניסיתי להתאמן ולהתחזק, אולם היה לי מאד קשה להקפיד. הרגשתי שאני חלשה, ולאט לאט החולשה הלכה וגברה. בקושי הצלחתי לנהוג לעבודה והביתה ולסחוב יום עבודה. הקפדתי להירדם בהופעות סטנד אפ, בסרטים ובנסיעות. בדיקת הדם הוכיחה חד משמעית אנמיה ונשלחתי לביצוע עירויי ברזל. ניסיתי להישאר אופטימית ולחכות שהעירויים יעזרו. זה אכן קרה, אבל לאחר שבועות ארוכים של סבל וקושי.

הבנות של שנינו קיבלו את ההודעה על ההריון בשיחה משפחתית. הן קפצו מאושר. כששמעו שתהיה להן אחות, העיניים שלהן נצצו מרוב שמחה. אופן הקבלה שלהן את ההריון נסך בנו הרגשת בטחון ואישר שאכן ההחלטה שלנו היתה נכונה.

פרק ה': הכנות

מכיוון שלא ציפינו לתפנית הדרמטית בעלילה, נאלצנו להצטייד בכל הציוד לתינוקות מאפס. הפכתי קבוצות של ציוד יד שניה כדי להצטמצם בהוצאות. החלטנו שמכיוון שלשנינו יש ניסיון וזוהי לא ילדה ראשונה, אין צורך בסיורי חדר לידה ובהכנות מיוחדות.

לשמחתי הספקתי לתעד את ההריון, כאשר בהריונות הראשונים שלי הייתי לא שלמה עם עצמי ועם הגוף שלי, וכאן הרגשתי יפה, נשית ורציתי לשמר את הרגע. אבי הקים לנו בבוקר שישי אחד סטודיו באמצע הסלון וצילם אותי. הרגשתי מוזר שאני עומדת במרכז ואמורה לעשות פוזות למצלמות. ניסיתי להשתחרר ולזכור שזוהי ההזדמנות האחרונה לחוויה. נשמתי עמוק ונתתי לעצמי להשתחרר. יצאו תמונות מדהימות, כמתבקש מהצלם מספר אחד שלי.

חיינו האינטסיביים בין מאבק משפטי ומורכבות של גידול ארבע הילדות לא נתנו לנו רגע נשימה אחד. נסחפנו והזמן פשוט עף. מרוב נושאים לטפל בהם, נשכח ממני ביצוע של ביטוח רפואי חשוב. אני מדברת כמובן על שמירת דם טבורי. בהריונות הראשונים שלי היה לי זמן ותכננתי מראש, נרשמתי על גבי טפסים של טבורית תל השומר שנשלחו אלי אז בדואר, ארזתי את ערכת האיסוף בתיק הלידה, והספקתי לבצע את כל הבדיקות מראש. זוהי החרטה היחידה שלי.

פרק ו': הלידה

משבוע 37 החל דימום קל ששב והופיע מדי יום. התייעצתי ואף הלכתי להיבדק לאחר מספר ימים במיון יולדות. נשלחתי חזרה לביתי ללא המלצות מיוחדות.

בשבוע 39 ויומיים הספקתי להגיע ליום אחרון בעבודה. החלטתי שמיום זה ואילך אני נחה וממתינה ללידה בביתי. באותו לילה כאשר רצתי לשירותים כרגיל (כמו בסוף הריון כשהתינוקת לוחצת על כל האיברים הפנימיים וגם על שלפוחית השתן..) הרגשתי שירדו קצת יותר נוזלים מאשר השתן הרגיל שלי. כששיתפתי את אבי הוא החליט שנוסעים ללדת. התארגנו בזריזות ואבי שם גז, בתקווה שלא ימשיכו לרדת לי מים בתוך האוטו... הספקנו להגיע לבית החולים ושם אכן אישרו שזו ירידת מים. אשפזו אותי במחלקת הריון בסיכון עד להתחלת לידה. לאחר 3 שעות המתנה בהם התגברו הצירים מאד, וביקשתי לעבור לחדר הלידה. עד שהגעתי לחדר הלידה כבר היתה פתיחה מלאה.

המיילדת קיבלה אותי וישר ביקשתי אפידורל. "את כבר בלידה... אין זמן" הרגיעה אותי תוך שהיא מזדרזת לפתוח את ערכת הלידה כדי להספיק לסייע לי בזמן. היה לי קשה לקבל את העובדה שלא הספקתי לקבל אפידורל. להפנים שהפעם זו תהיה לידה טבעית במלוא מובן המילה. הרגשתי כל כך חלשה וכאובה, ופחדתי שהשרוול שלי עלול להינזק. מרוב חששות לא הספקתי לעבור עם המיילדת על העדפותי, לא הספקתי לבקש שתשתדל לא לחתוך את הפירנאום, ולא הספקתי לבקש איסוף דם טבורי.

בתוך רבע שעה וכמה לחיצות עפרי כבר היתה בידיים של אבי, האב המאושר. כאשר המיילדת רצתה לשים עלי את עפרי, הייתי כולי עדיין עם רעידות ופחדתי שאפיל אותה. ביקשתי שאבי יחזיק אותה עוד כמה דקות עד שאצליח לחזור לעצמי. המאמץ הרב שהיה כרוך בלידה, יחד עם החולשה של הגוף המותש שלי נתן את אותותיו וזמן ההתאוששות היה ארוך בהתאם.

כאשר עפרי הגיעה אלי היא היתה כל כך יפה, הביטה בי בעיניה החצי מלוכסנות וישר החלה לינוק. החיבור היה מיידי. חיבקתי אותה ונשמתי לרווחה. הצלחתי לעבור לידה טבעית עם שרוול. הסתכלתי על אבי והוא עלי. הצלחנו יחד להביא לעולם ייצור מקסים חדש. הצלחנו להקים יחד משפחה חדשה. המשפחה המורכבת הנהדרת שלנו. ועפריקי היא הגורם המלכד. האור שלנו.

אפילוג

עפריקי שלנו היא עולם ומלואו. קשה להאמין שהיא איתנו רק שנה. היא האור של הבית. אחיותיה משוגעות עליה ומשוגעות כל אחת בנפרד, בדיוק כמונו וכפי שאנחנו אוהבים להיות. שונים ומיוחדים.

עצה ממני אליכם: גם כשהחיים עמוסים ומלאים, תעצרו ותחשבו קדימה. תתכוננו למחר. תכינו את עצמכם. תכינו את עצמכם לקבל את הלא נודע. כך תוכלו לקבל את הכל בנינוחות וברוגע.

אם את נכנסת להריון, תחליטי מעכשיו מה את רוצה. תכתבי לעצמך תכנית לידה שתהיה אצלך בתיק או אפילו באחת מהאפליקציות שיש לנושא. תירשמי לבנק טבורית לשמירת דם טבורי. זה הבטחון שלך ושל בני משפחתך. אם אינך רוצה לשמור את המנה שלך לעצמך, ניתן וכדאי לתרום לבנק הציבורי. אני חיה היום בחרטה שלא הספקתי לתכנן ולשמור לעפרי את הדם הטבורי שלה כמו שביצעתי לאחיותיה הגדולות. אני מתפללת שלעולם לא נצטרך להתמודד עם החוסר הזה. בביקור שהייתי לאחרונה בטבורית שמעתי סיפור מצמרר שעורר בי את ההבנה כמה זה חשוב.

לכן, הבנות שעברתן קיצור קיבה, אגיד שזה קשה מאד בשנה הראשונה. אבל לא בלתי אפשרי. לכו אחרי החלום שלכן ותגשימו אותו.