פירורי זיכרון

הוא רץ וצוחק. מין ריצה גמלונית כזו וחיוך עקום מקסים. עיניו צוחקות אלי. גבוה ושרירי. חתיך כזה. ניגש אלי. וחיבוק מהוסס. טיפה מרוחק. הוא בא הביתה. ואנחנו יושבים לנו בסלון. מקשקשים על גדג'ט חדש שהוא שמע עליו או מצא ברשת... על בילויים, על אוכל שהוא טעם, על מקום חדש שהוא שמע עליו. אני מתפלאת כמה עיסוקים יש לו. כמה אנרגיות טובות. כמה כוח רצון. כמה טוב לב ותמימות מרוכזים באדם אחד מתוק כזה. ברגעים אלה אני אוהבת אותו כל כך. אני גאה בו על מי שהוא. על הדברים שעשה. על ההחלטות שקיבל. על החוכמה שלו. על ההתמודדויות שלו עם קשיים. על התבונה שמאחורי המילים. על איך שהוא מצליח תמיד להתחבר לכולם בדרך שלו המיוחדת.

אני כל כך שמחה שהוא משתף אותי בעולמו העשיר. שאני חלק מזה. חלק ממנו. הוא כזה רגיש. מדי פעם עינינו נפגשות. ומתחמקות. עיניים שחורות וחמות. מאחוריהן עולם עמוק. רגשות מבולבלים, מתבלבלים. יש בינינו אינטימיות והבנה. הכרות כל כך שורשית. הקירבה צרובה בדמנו. ישנם דברים בינינו שפשוט לא צריך להגיד אותם במילים. די במבט אחד. ושוב הוא בורח. לשיחות עם חברים. הודעות. מחשב. ועוד תכניות שנערמות על תכניות... בזה אנחנו כל כך דומים. הוא כל הזמן עסוק. הוא מתייעץ איתי מדי פעם. מתלבט. חומק ושב. לימודים, עבודה, החלטות לקבל. אני שם איתו. תמיד. מלווים זה את זו צעד אחר צעד.

ואז, פתאום ביום אחד, הכל נעלם. נשאר רק חלום אחד רחוק. חלום עליך, אחי הצעיר. שהיום היינו אמורים לחגוג לך יום הולדת 31. אחי המלאך האהוב. שתישאר לעולם בן 21. תודה על שהיית. מתגעגעת.

כל שנותר לי הם פירורי זיכרון