אף אחד לא ידע מה הדבר שאני הכי רוצה לעשות

זהו אולי סיפור מעשה אחד מאלפים... מה הופך אותו למיוחד ושונה? אולי הסוף שלו. אולי זה שפשוט הוא מסופר כפי שהוא. בלי מעטפת של כיף מדומה.

שנתיים מניתוח לקיצור קיבה. מינוס כמעט 40 קילו. ועכשיו מתחיל המאבק האמיתי. לשמור על ההישג. להישאר בריאה. וכשאני אומרת בריאה אני מתכוונת גם נפשית, בהמשך תבינו למה זה חשוב. להרגיש טוב עם עצמי ועם הגוף שלי (זו מלחמת קוממיות מתמדת, לגוף שלי יש נטייה להיות בשלל צורות חוץ מהצורה שאני הייתי רוצה, אולי זה קשור לברביות ששיחקתי איתן בבית ילדים?) להיזהר מה נכנס לפה, (לא מבחינת כשרות אלא קלוריות) ולהיכנס לכושר. איך לא הצלחתי עד עכשיו להיכנס למשטר של כושר? שאלה מצוינת! נשבעת לכם שניסיתי...

חודש לאחר הניתוח – שלוש ארבע ולעבודה

מרגישה חלשה ועדיין לא מצליחה לאכול הרבה. אבל השלתי ממשקלי כמעט 15 קילו והגיע הזמן לעצב. כי גוף מחוטב זה הכי הכי.

נועלת לי נעלי ספורט. לובשת טייץ כדי להרגיש רזה. מרגישה את המרץ של לעשות משהו חדש. עושה הליכה נמרצת במשך 40 דקות. גאה בעצמי מאבדת הכרה על הספה בסלון ותוהה איך אגרד את עצמי ככה לפחות פעמיים בשבוע. מזל שלבן-זוג שלי קוראים אבי ואני משתמשת בו לשירותי מנוף כדי לקום מהספה. בלי פרסומות אבל תודה למנופי אבי.

חודשיים לאחר הניתוח – עיצוב זה מאסט

כמובן שלא הצלחתי ללכת מעבר לפעמים בודדות. השכנוע העצמי כאן לא עובד. מה חשבתי לעצמי? שאהפוך בין לילה לאצנית אולימפית? בקושי יקבלו אותי לאולימפיאדת הנכים בקצב הזה. כנראה שהייתי צריכה יחד עם השרוול להשתיל לעצמי אונה חדשה במוח, אני מהרהרת לעצמי.

נרשמת לשיעור ניסיון בפילאטיס. כי חייבים לעצב ולבנות מסת שריר יחד עם הסיבולת לב ריאה – אני משננת לעצמי במנטרה שאולי תחדור את שכבות המוח העצלן שלי. מגיעה לשיעור עם מורה מדהימה ועם כמה חברות. מתביישת בממדים שלי שניבטים אלי מכל מראה. מה נסגר עם כמות המראות במקום הזה? מנסה לעקוב אחר התנועות. לפעמים אפילו מצליחה. התכווצויות שרירים בסיום שמלוות אותי כמה ימים לאחר מכן ואני מחליטה להמשיך. החלטה שמחזיקה שבועיים.

ארבעה חודשים לאחר הניתוח – עייפות החומר

מתחיל הקיץ. אני מינוס 25 קילו. גאה בעצמי ומקבלת מחמאות. עדיין מרגישה שמנה. ועייפה. מאד עייפה. מגלה שהעייפות נובעת גם מהריון לא מתוכנן אך מבורך. היריון וקיצור קיבה בשנה אחת – איך שאני יודעת לאתגר את עצמי!

הולכת עם הבנות לבריכה. מנסה לשחות עם התנועות הגמלוניות שלי (אם חשבתם שכלב שוחה זה מצחיק חכו שתראו גמל שוחה). מרגישה התכווצות חזקה בשוק ובכף הרגל. סימנים ברורים של פאניקה, פאדיחות מול כל הבריכה כשהמציל קופץ לחלץ אותי ואני מהלחץ כמעט מטביעה את שנינו. מרגישה שמנה ונכה. כמו פולניה טובה, מאשימה את עצמי, את חוסר המשמעת העצמית שלי ואת הכושר הלא קיים שלי.

שישה חודשים לאחר הניתוח – שליש הריון

מגיעה אל הדיאטנית שלי שעושה לי סדר בכמות הוויטמינים שאני לוקחת (משתדלת לקחת). מבקשת ממני להוסיף מגנזיום. כן, אני יודעת שיש דבר כזה ברכבים גלגלי מגנזיום ולגברים שקוראים עכשיו זה קופץ לראש אבל לא, זה לא. המגנזיום מסייע למניעת ההתכווצויות והעייפות. יחד אתו מלעיטה אותי כרגיל גם במולטי-ויטמין, ברזל, ויטמין בי ודי הנצרכים באופן קבוע מיום הניתוח. בואי תשתלי אותי בחוות ניסוי של מכון וויצמן, תשימי לי מערכת השקייה אוטומטית ונגמור עם הסיפור, בסדר?

אחותי מגיעה אלי בערב ולוקחת אותי להליכות. טוב, לוקחת זה בלשון המעטה, גוררת אותי, מאיימת עליי, צורחת ואפילו לרגעים אף מפעילה כוח פיזי מתון. אני מנסה לעשות ריצות קצרות (אינטרוולים) מדי פעם ומגלה שזה דווקא נחמד. ההתכווצויות אכן מפסיקות. ואני חדורת מוטיבציה להמשיך.

תשעה חודשים לאחר הניתוח – נהייתי כבדה

מתייעצת עם מאמן כושר שמתמחה במקוצרי קיבה. ממליץ לי על תכנית עם אינטרוולים ואני מתלהבת ומורידה כמה אפליקציות לנושא. הרעיון שאני אצליח לרוץ, ממש לרוץ... מתחיל להיות אמיתי.

עייפות שלא עוברת לא מאפשרת לי להתאמן כפי שהייתי רוצה. בבדיקת הדם נמצאת אנמיה חמורה ואני מתחילה לקבל עירויי ברזל. אני ממש מתפלאת מהגיוון בתירוצים שאני מוצאת רק כדי לא להיכנס למשטר אימונים. מסתבר שעד שמתחילים לקבל את העירוי ועד שהוא עוזר באמת כבר מגיעים כמעט ללידה. אשת ברזל אמיתית או מה?

בתמונה: הכושר היחידי שאני עושה חוץ מייסורי מצפון - להרים את עפרי שלי

שנה לניתוח השרוול – אני אמא טרייה בשלישית

לידה מהירה בול בזמן לפי הספר מניבה תינוקת מקסימה העונה לשם המופלא עפרי. סתם, היא לא באמת עונה לשם שלה, היא עונה רק כשהיא רואה ציצי מול העיניים. המשקל שלי יורד ומתייצב על משקל היעד! הגעתי לשם. ממש למטרה. האקסטזה מפנה מקום לעייפות החדשה שהטיפול בתינוקת מביא עמו. לשמחתי הרבה ההנקה שורפת קלוריות ואני מצליחה לשמור על היעד למרות חריגות בתזונה. מסתבר שהתינוקת שואבת לי את כל המגנזיום והוויטמינים הטובים מהגוף. זה כנראה מה שגורם לי להרגיש עייפה כל הזמן.

מתחילה להרגיש בחזרה רעב. נבהלת. מתחילה לעשות בחזרה הליכות עם אחותי בזמן חופשת הלידה הקצרצרה. לא מצליחה להתמיד. להרים ולהוריד את התינוקת זו הפעילות הספורטיבית היחידה שאני עושה. ייסורי מצפון שורפים קלוריות?

בתמונה: אני נוסעת אחרי הילדה והסטריטר. מעייף.

שנתיים לניתוח – ומה עכשיו?

המשקל מתחיל לזייף.. אולי הסוללה לא תקינה? אחרי חנוכה האחרון עליתי קילו וחצי ונלחצתי. אבל ממש. הגיע השלב המסוכן. בו הכל יכול להתהפך. קיבלתי על עצמי כמה החלטות:

1. למצוא עיסוק ספורטיבי ולקבוע יומיים בשבוע בהם אני עוסקת בו. לנסות לרתום את הבנות ולהרוויח כך זמן איכות איתן ודוגמה אישית.

2. להקפיד על תזונה מאוזנת. לקבוע תורים סדירים עם הדיאטנית.

3. להקפיד לקחת ויטמינים. במיוחד מגנוקס למניעת התכווצויות שרירים ולהרגשה פחות עייפה.

במקביל ללקיחת הויטמינים אני רוקחת לעצמי גרנולה ביתית שמכילה אגוזים עשירים במגנזיום ובשמנים טובים, שיבולת שועל מלאה ועוד סיבים תזונתיים בריאים ומשביעים. זה פינוק בריא וכייפי. הבנות שלי גם כן מאד אוהבות ואין כמו דוגמה אישית לילדים!

המתכון:

זמן הכנה: 5 דקות. זמן אפיה - 20-40 דקות,תלוי בכמויות.

מצרכים (יוצאת כמות של 4 צנצנות):

חצי כוס שמן, חצי כוס דבש - להמיס בסיר. לא להרתיח.

להוסיף:

שקית שומשום, חצי קילו שיבולת שועל שלמה, שקית שקדים מולבנים, שקית קוקוס, כוס אגוזים קצוצים.

לייבש בתנור, לערבב מדי פעם.

להוסיף עשר דקות לפני סיום האפיה:

צימוקים, חמוציות, כל פרי יבש אחד חתוך.

לגיוון מציעה להמיס יחד עם הדבש טחינה גולמית. ניתן להחליף את הדבש בסילאן.