והרי התחזית: שלג

בכל אחד מאיתנו מתחבא ילד קטן שליבו קופץ למראה ולמחשבה על שלג. המחשבה על הלבן העוטף הזה, מלחמות השלג ובניית איש שלג - אולף (לחובבי סרט הקאלט פרוזן).

יש אנשים שלמשמע המילים: צפוי שלג, הם נדרכים. הם יודעים מה המשמעות. אנשים הזקוקים לחילוץ, רכבים תקועים, דיווחי שיטפונות ונעדרים. אנשים אלה מתחילים להתכונן והאדרנלין מתחיל לזרום בדמם.

הפעולה בערב חמישי

באחת מהכתבות הקודמות סיפרתי לכם על יחידת הג'יפים של זק"א. היחידה מונה מאות אנשים, המחולקים ליחידות לפי אזורים. בסערה הקודמת הגיעו לאזור ירושלים מעל 300 ג'יפים. הייתה התגייסות מדהימה. הקריאות נחטפו. אנשים זכו להגיע לביתם, חולים פונו לבתי החולים, כלות וחתנים חזרו לביתם ועוד ועוד.

הפעם הגיעו 20 ג'יפים בלבד. מה קרה לשאר? נתקעו במחסום של משטרת התנועה.

למה? כי בישראל כמו בישראל. יד אחת לא יודעת מה היד השנייה עושה. עשרות אנשים טובים ומוכשרים, נהגי ג'יפים, חלקם גם חובשים בהכשרתם, עזבו את ביתם וענו לקריאה, ונאלצו לעמוד במחסומים שהוקמו על ידי משטרת התנועה ולהמתין. בזמן שאחיהם למשימה התלבטו לאיזו קריאה לענות, מה דחוף יותר ומה פחות, הם ישבו וחיכו. לאישור שלא הגיע. לאחר שעות ארוכות הם חזרו לביתם, קפואים, מתוסכלים ומאוכזבים.

אז ידידי טוב הלב הצליח להיות מה"עשרים המאושרים" שהספיקו לחצות את כביש 443 שנייה לפני שנחסם. הוא בילה את הלילה מפזר מעשים טובים בתוך הלבן המסוכן הזה, ממש כמו סנטה קלאוס.

הלילה החל בפינוי אישה שנפלה ושברה את רגלה. היא המתינה לפינוי יחד עם התינוק שלה. הרופאים בעין כרם המתינו להכניסה לניתוח דחוף. הדרך להדסה עין כרם היתה חסומה. המפלסות טרם הגיעו לאזור זה. הפינוי היה קשה. הג'יפ החליק שוב ושוב ואיבד שליטה. לבסוף הצוות הצליח להביאה בשלום לבית החולים הנצור, המיותם כליל מאמבולנסים כשירים למצבים מסוג זה. לאחר פינוי האם, הצוות המשיך ופינה את התינוק ואחד מבני המשפחה לביתם.

הערב המשיך במספר קריאות שהגיעו מאזור בית שמש. גם לשם נסעו מספר צוותים, הנוסעים בתצורה של שני ג'יפים, זה אחר זה, חמושים במספר מתנדבים האמונים על תקשורת, עזרה ראשונה ונהיגה למקום. כמות הג'יפים היתה נמוכה. היו עשרות קריאות ולא כולן יכלו לקבל מענה. אבל מאחורי כל קריאה עומד אדם במצוקה. וכפי שנאמר, המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. וכך בדיוק ההתייחסות. לא משאירים אף אחד בשטח ללא מענה. מסייעים ועוזרים כמה שניתן, בכל האמצעים העומדים לרשותם.

בצניעות ובנחישות

"בוא תיתן לי את השמות של האנשים. חשוב לי לתת להם הכרה ותודה אישית", אני אומרת לו בטלפון, כשהוא מספר לי בהתרגשות, עדיין מלא אנרגיה לאחר לילה שלם של פעילות.

"את לא מבינה.", הוא מסביר לי בשקט ובסבלנות האופיינית רק לו. "הם לא רוצים שתצייני את שמם. מספיק להם רק לעשות ולהמשיך לתרום בשקט"

הם ממשיכים בפעילות כל השנה. כל מקרה הזקוק לחילוץ, פינוי, איתור נעדרים בעזרת רכבי שטח נענה ומטופל. אנשים אלה הם מלח הארץ. הם נכנסים לעין הסערה. לכולם יש קריירה, בית, משפחה. הם עוזבים את כל אלה בהישמע קריאת מצוקה. רצים ונענים ברצון ובהתמדה. מסכנים את חייהם מבלי לבקש כל תמורה. הכל בהתנדבות. בשקט מופתי, בסדר ובנחישות, באומץ לב, חברי היחידה מבצעים את עבודתם. איש אינו שומע. איש אינו יודע. אין איש מדווח.

וכאן אני אומרת לכולכם, אנשים יקרים: תודה! תודה על הזמן, תודה על הכוונה, תודה על המחשבה, תודה על הנחישות, תודה על האומץ, תודה על טוב הלב, תודה על הכישרון, תודה על הצניעות.

בעיני אתם הגיבורים האמיתיים.

"אולי בפעם הבאה אוכל גם אני להצטרף?" אני שואלת אותו בציפייה. אני רוצה גם להרגיש מקרוב את האנרגיה הענקית שבמתן סיוע בעת מצוקה.

"אולי" הוא עונה ומשאיר אותי בציפייה. עד לסערה הבאה.