על בנים ועל בנות

יום האישה הבינלאומי פברואר 2015. כבר שנים רבות שמעמד הנשים הוא כבר לא הבלטה בכיור המטבח. ישנן נשים משכילות, נשים קרייריסטיות, נשים חזקות המשתלבות בכל ענפי התעשייה והתעסוקה. ישנן נשים בפוליטיקה (אם כי לא מספיק), בכלכלה, במדע, בהייטק ובאקדמיה.

אני? טוטאלית?

עדיין, למרות כל אלה, כאשר אנו הנשים הופכות לאמהות, משהו מסתובב אצלנו בראש. אנחנו הופכות ללביאות ומוכנות בשביל הילד שלנו להילחם עד זוב דם ולהקריב בשבילו הכל. אפילו את עצמנו.

לצערי, עדיין ברוב המשפחות הקלאסיות בישראל (=זוגות הטרוסקסואלים נשואים), האישה היא המטפלת העיקרית ברך הנולד. היא מקבלת חופשת לידה, היא מניקה, והיא לוקחת חסות על התפקיד החדש, שממלא אצלה חלל שאפילו היא לא ידעה שקיים. בדרך כלל בין בני הזוג, במשק הבית המשותף, הגבר הוא המפרנס העיקרי והאישה נדחקת ומוותרת חלקית על הקריירה שלה. מרצון. זהו ויתור עצום, אבל כל עוד הוא נעשה בהחלטה משותפת הוא מתקבל.... אז אם הכל כזה ורוד, מוסכם ומושלם, איפה כאן הבעיה?

"הוא דווקא עוזר לי המון"

לצאצא יש גם אבא. אז האבא, בצורה מוזרה ותמוהה ביותר, רוצה פתאום להיות חלק מהטיפול בילדיו. מרבית האבות היום רוצים לקחת חלק. לטפל, להיות שותפים מלאים בקבלת ההחלטות, ללא קשר מי מפרנס, מי עובד יותר שעות, למי יש ציץ לשליפה מיידית של שפריץ חלב בטמפרטורה ובטעם המושלם, ומי סחב מה במשך תשעה חודשים. האבא במקרים רבים נדחק לשוליים. הוא המטפל המשני. במידה ורואים אותו מוציא את ילדיו מהגנים, הוא מקבל תשבוחות ("אב השנה!"), במידה והוא מבלה עם ילדיו הוא מקבל עיטורים ומדליות. במידה והוא פרגן לאשתו ערב לעצמה או חופש עם חברות הוא מועמד לפרס נובל במינימום... במקום לקחת את מקומו כמובן מאליו וכשווה ליד אם הילד/ה.

בעת גירושין הנושא הופך להיות קריטי, כי האב מקבל אוטומטית פחות זכויות על ילדיו (אודות לחזקת הגיל הרך הידועה לשמצה), ואילו האם מוכרת מיידית להיות המטפלת העיקרית דה פקטו על הילדים המשותפים. באותו אופן, המדינה והדת מסיקות אוטומטית שעל האב לשלם מזונות ילדיו פעמיים, ללא קשר לרמת ההשתכרות של שני ההורים ולזמני השהיה של הילדים. אני מקווה שקידום חוקים שויוניים בתחום זה יקודמו במהרה ויוציאו את ההורים הגרושים לדרך חדשה (חקיקת מסקנות שניט ושיפמן).

אבל טוב לי איפה שאני!

ופתאום האישה האמא, שהיה לה נעים, חמים ונוח במקומה ה"טבעי", צריכה לתת מקום לשותף. וזה מכעיס. כי פתאום מתפנה לה זמן. פתאום היא צריכה להוכיח את עצמה בקריירה, למצוא בתוכה משמעויות, לספוג אינטנסיביות של להיות הורה ומפרנס במקביל. זה קשה. אבל הזיזו לי את הגבינה! היא תצעק בקולי קולות תחת כל פוסט רענן. מה פתאום שהפכו את יום האם המהלל ומקדש רק את היותי אמא ליום המשפחה? אני הכי! והוא בכלל לא יודע לחתל כמוני!

במקום לקחת את ההזדמנות בשתי הידיים, לקבל את התפקיד הכפול-אבל-מתגמל-וממלא אפילו עוד יותר מטיפול בילדים ובהגדרת ערכן רק לפי צבע קקי וגם מרקם ותדירות, ישנן נשים שמתאבלות. ונאבקות. ומסתירות את המאבק הזה תחת מעטה פמיניזם שחוק. ועושות כך יותר נזק מתועלת לעצמן ולילדיהן.

גם אני הייתי שם. במקום הנוח הזה. שכנעתי את עצמי שכל יעודי בחיים הוא לטפל בבנותיי. שכנעתי את עצמי שאני היחידה שיכולה לתת להן הכל מהכל. גם אני הייתי במלכודת הדבש הזו. במשך כמעט חמש שנים.

מה קדם למה? הביצה או התרנגולת?

ואז נשאלת השאלה, מדוע גם היום, בדרך כלל הגבר הוא המפרנס העיקרי? מדוע מבין בני הזוג הוא זה שבדרך כלל לא מוותר על הקריירה שלו? או שלמעשה האישה מראש בוחרת מקצועות פחות אטרקטיביים בשוק העבודה? אני חושבת ששני המינים עדיין מתוכנתים יותר מדי לבחירות מגדריות.

האם אנחנו כחברה, כהורים, מחנכים את בנותינו ואת בנינו לשוויון? האם אנחנו מאפשרים לבנים ללכת לתחביבים, צעצועים ובחירות המיוחסים כ"נשיים" מבחינה חברתית? האם אנחנו מאפשרים לבנות לפתח מיומנויות וללכת ללמוד מקצועות "גבריים"? האם בדוגמה האישית שלנו אנחנו אכן מספקים לילדינו את המודל השוויוני?

לשמחתי הרבה, לפני חמש שנים התעוררתי. עברתי מהפך לחיים חדשים. של הגשמה עצמית, של סיפוק ענקי נוסף על האושר העצום הגלום בגידול בנותיי. אני מאמינה שבכך אני מספקת להן מודל חי של שוויון.

לצערי הרב, בהרבה חנויות, עדיין שרויים במודלים ישנים ומקבעים אותם בראשי הורים וילדים. השבוע נתקלתי בפוסט של רון גדניר. בפוסט הוא הציג תמונה שצולמה על ידו בשבוע האחרון בסניף טויס.אר.אס הנמצא בשפיים. בסניף זה קיימת חלוקה מגדרית מובהקת. לפי הדוקטרינה שלהם, המופיעה גם באתר האינטרנט של החברה, בנות משחקות בבובות. בנים משחקים במכוניות. לגו ופליימוביל הם צעצועים לבנים. מטבח וחפצי בית הם צעצועים לבנות. חבל שבמאה ה21 אנחנו עדיין מוצאים חנויות מסוג זה.

אני מציעה לכם, כהורים, לשים לב לדוגמה האישית שלכם, ולמסרים שאתם מעבירים לילדיכם דרך הצעצועים שאתם רוכשים עבורם.