אני. בגרסה מצומצמת
אז ככה. אני מאלה. המלאים שתמיד נאבקים ונאבקים על המשקל. אני מאלה. שאף פעם לא נהנים מספורט. אני מאלה שאף פעם לא מרוצים מאיך שהם נראים. שתמיד מרגישים יותר שמנים מאלה שלידנו. שתמיד נתקפים ייסורי מצפון על כל ביס. אני מאלה. שתמיד אעדיף לישון עוד טיפה בשבת בבוקר מאשר לקום לטייל או לרוץ.
נולדתי להורים רזים ויפים. אבל משום מה תמיד הייתי מלאה. מעולם לא הייתי ילדה רזה. לעיתים זה הפריע לי יותר, ולעיתים פחות. אני נהנית לחשוב על עצמי כאחת מאלה שהמוח מפצה על כך... אוי לצניעות...
ותירוצים בטח שיש!! טיפולי פוריות נורא ממלאים. הגוף שלי נתקע על משקל גבוה. הקילוגרמים פשוט לא יורדים. הקרסול המרוסק שלי מונע ממני מלעסוק בספורט. ובשחייה השרירים ברגל פשוט נתפסים. עשיתי כבר מיליון דיאטות ואני פשוט לא מצליחה להגיע למשקל יעד. מעולם לא הייתי שם. אני כרגע במקום עמוס בחיים שלי. אני כרגע עוברת משבר. אין לי זמן להתחייב לקבוצת הרזייה/ לקבוצת הליכה/ לקבוצת כלשהי.... הכל נכון. הכל!
ההחלטה אז לפני כמה חודשים, ביום הולדתי ה- 37, הגעתי להחלטה. החלטה קשה. אבל לאחר לבטים והתלבטויות, נמאס לי להיות ככה. נמאס לי לקום בבוקר ולהרגיש זקנה, כואבת. אני רוצה להיות יותר ערנית, יותר חיונית, להתלבש יפה, להרגיש בריאה, להרגיש שטוב לי עם עצמי! ומגיע לי! מגיע לכולם. באמת.
התייעצתי המון. קראתי המון. למדתי הכל. והחלטתי. אני הולכת לפתרון הקשה והמשמעותי. פתרון שגם הוא אינו פתרון קסם, אבל שיעזור לי להגיע למטרה. שיהפוך את המטרה שלי למושגת. אני רוצה לעבור ניתוח לקיצור קיבה.
התחלתי תהליך הכולל המון בדיקות, ועדות, בירוקרטיה, בחירת מנתח, ועוד בדיקות, ועוד מייעצים, ועוד קצת בדיקות ורק עוד בדיקה קטנה, וזהו. ואני כבר על קוצים. ויום אחד כבר קשה לי להתאפק וביום שלאחריו הספקות והפחדים משתלטים.... כי למה אני צריכה את זה? אולי אני חלשת אופי ופשוט צריכה לנסות עוד דיאטה אחת ודי? אבל כזו של שינוי אורח חיים... ולאחר ההתלבטויות הגיע יום הניתוח.
יש לי שרוול!
פרפרים בבטן. ושיחות פנימיות עם עצמי. ומבט קדימה אל העתיד. מתרכזת רק בעתיד. ובטוחה שאני עושה את הטוב ביותר לעצמי. להיות בריאה. להרגיש טוב. להיות אמא טובה יותר ואנרגטית יותר לילדי.
לא פשוט להתעורר מניתוח בטן. טעם רע בפה. הרגשה מוזרה בבטן. לוקח זמן להתאושש. יש כאבים. היומיים הראשונים בכלל לא כייפים. כאנדרסטייטמנט. משככי כאבים, פיזיותרפיסט (למה בדיוק?), אינפוזיה, נקז, אהמממ... העיקר שעבר. לאחר שלושה ימים השתחררתי הביתה. עם המון הנחיות וכמות כדורים שלא תבייש חולה כרוני מורכב. וכך התחילה שארית חיי.
הימים עוברים והמשקל יורד. ממש בלי רעב, בלי הרבה מדי מאמץ. עם ליווי צמוד של משפחה, חברים ודיאטנית מקסימה. מצאתי קבוצות חברים ברשתות החברתיות והתוצאות המדהימות שלהם, העידוד, התמיכה ממלאים אותי באנרגיות חדשות. תקווה להגיע ליעד שנראה עד לא מזמן לא מושג.
בימים הראשונים מותר רק מוצרי חלב נוזליים. המקרר מתמלא מוצרים ממוצרים שונים. יוגורטים דיאטטים, מעדני חלב מתוקים, משקה דיאט יופלה, לפעמים מעידה עם מעדן שוקו מושחת, אבל בלי יותר מדי ייסורי מצפון. גיליתי טעמים מוזרים ומופלאים, ממש יכולתי להיות הטועמת הראשית של תנובה. הרגשתי שממש פספסתי את הייעוד שלי.
צילום: עמרי אימבר חלפין
לא הכל דבש
לאחר שבועיים התחלתי לחזור לאכול מוצקים. ממש כמו תינוק שלומד ללכת או לאכול. צעד אחר צעד. חשש והפתעה מתבלבלים בגופי, המחלים לו לאיטו.
התקפת בטן חסרת מעצורים מוציאה ממני חולשה מטורפת ואף משפיעה על מצב רוחי. במקום להרגיש מלאת אנרגיות אני מוצאת עצמי חלשה והספורט רק נהיה רחוק ממני ומיכולתי... אני מתחילה להתייאש ומוסיפה לתפריט הוויטמינים גם פרוביוטיקה בכדורים וביוגורטים פרוביוטים שעושים יופי את העבודה. זה פותר הכל! כמו קסם!
שלושה שבועות. מתחילים לראות תוצאות. מתחילה לקבל מחמאות. מרגישה עדיין זוועה ומחכה להתחזק. מנסה לחזור לאט לאט לענייני עבודה. בקבוצות פייסבוק כולם כאלה אנרגטיים ונמרצים... למה אני לא ככה? שוב מתחילות לכרסם מחשבות... ועוד התקפת בטן מטורפת שעוברת במהירות עם תרופת הקסם.
לאחר חודש וחצי החוסר בירקות מתחיל להציק. אני מתחילה להרגיש כמו אישה הריונית עם חשק מטורף לירקות! לשמחתי הדיאטנית מבשרת לי (סוף סוף) שמותר לי להוסיף לתפריט גם ירקות... חבל שאין בבטן מקום לחלבונים יחד עם ירקות... אני בדרך כלל מפצלת את ארוחת הצהרים לשתי ארוחות קטנות, אחת של חלבונים והשנייה של סלט עם טחינה.
היום אני חודשיים וחצי אחרי הניתוח. מתחזקת מיום ליום. פיסית ונפשית. מאמינה בעצמי יותר מאי פעם. כבר השלתי מעלי 18 קילוגרמים (!!). מביטה אל עבר ה 15-20 הנותרים בהמון ציפייה וידיעה אמתית פנימית שאני כבר שם. בחיים של אחרי. כי כך אני מרגישה!
ממש לאחרונה הוזמנתי גם לאירוע ההשקה של משקה יופלה דיאט, זה שסיפרתי עליו. האירוע הסתובב סביב תכנים דומים לאלו שדיברתי עליהם כאן, בין השאר סביב העובדה שהכל בראש. אין לי ספק שאכן זה כך ולא רק באוכל, והמטרה הבאה שלי היא להכניס את הספורט לשגרה היומית שלי. ולאהוב את זה. שזה החלק הקשה באמת. על כך ועוד, בפרק הבא.
טיפים:
ללכת לניתוח זה לא זבנג וגמרנו. זו הרבה עבודה קשה. תלכו לשם רק אם באמת החלטתם ואתם נחושים לעשות שינוי
תדאגו לסביבה תומכת. תשיגו אחת כזו אם אין לכם.
ויטמינים – חשוב לפני ואחרי. להקפיד. ממליצה להוסיף גם פרוביוטיקה ביוגורט או בכדורים.
שתו מים. כמה שיותר
הפרידו בין הארוחות לבין השתייה.
שימו לב שתרופות אינן נספגות אותו דבר, ולכן יש להיוועץ ברופא ולהזכיר לרופא את הנושא לפני מתן מרשם חדש או המשך מרשם ישן.
אל תצפו לכלום. הגוף של כל אחד מאתנו שונה ומגיב אחרת. אל תתאכזבו ואל תישקלו מדי יום. לשחרר כמה שיותר בנושא המשקל עצמו.
הטעמים והריחות משתנים מאד. קחו זאת בחשבון
תיהנו גם מהדרך! היא חשובה לא פחות מהתוצאה!!
בהצלחה!